היסטוריה

יאיר סלע

"בספטמבר 1973, יוסי, גיל, גונן, דודו, אני ואחרים, במסגרת מפגש של התנועה הקיבוצית, הצענו לראשונה רעיון של הקמת קיבוץ חדש בערבה או בהרי גולן. הערבה היה עדיין אזור שומם ולא מיושב, מרגש ורחוק, רחוק מאוד מיתר הסיפור. זה היה בדיוק לפני המלחמה. אחרי המלחמה, הייתה תחושה שהכל אבוד, לאבד 10-15 בנים היה בשביל קיבוץ – !
גיבשנו קבוצה של כ-25 אנשים צעירים. אנחנו ידענו רק מה שאנחנו לא רוצים. זהו קיבוץ ותיק הכולל ועדות ותפקידים אשר להם האדם היה כפוף. אנחנו ראינו באדם כבעל אחריות יסודית למעשיו. רצינו "לקחת" את  מה שחשבנו שאנחנו צריכים ולא "לקבל" את זה בחסד. אנחנו החלטנו שלא יהיו ועדות, חוקי עזר ומעבידים. כל אחד מחליט לעצמו. יותר אנרכיה מאוגדת מאשר קומוניזם. 

המדבר 'קרץ לנו'. מסירות היא ליצור משהו איפה שאי כלום – 'יש מאיין'. אני אהבתי את זה: המדבר, המרחק, הציונות. לא רצינו את האדישות של קיבוץ ותיק. כאן האדם הוא יותר חשוב מהקבוצה.

יוסי אבנת, אחד המייסדים נזכר

אני חושב שפריצת הדרך הייתה להפסיק להתעסק עם שוויון. אנחנו אמנם האמנו בשוויון, אך לא בזבזנו מזמנינו בכך. לא כל אחד הזדקק לשלושה זוגות מכנסיים חבר אחד הזדקק לחמישה זוגות והאחר רצה  לבלות שבועיים על החוף באילת, והשלישי תכנן ללמוד למשך שלוש שנים בפילדלפייה.
חדר האוכל לעולם לא סגור, שלא כמו בקיבוצים השגרתיים. האנשים בישלו, ולקחו אוכל ומרכיבים באופן חופשי, וכמו-כן הספרייה, המוסך, בתי מלאכת, המסגרייה, הבריכה, וחדרי האנשים מעולם לא ננעלו. לא היה ניהול חשבונות אישי לאוכל, סיגריות, בירה, שימוש בכלי רכב, חשמל או כל דבר אחר.  קופת המזומנים הייתה בחדר האוכל, והשחייה הייתה בצורה טבעית.
זה כמעט שלא נשמע כמו יוזמה לטווח ארוך ורצינית, והרבה חזו קץ מהיר שלגישה כה קיצונית. מצד שני היה האנשים המעורבים בכך. הגישה העקשנית השוררת נקבע במונח "דווקא", או ההפך הגמור ממה שאתה חושב" . היה עניין עצום של גאווה בעבודה צוות. שעות העבודה של הצוות בשדה של סמר היו ארוכות יותר מיום עבודה רגיל של הקיבוצים.  הם ניסו להראות לשכניהם ולמשפחותיהם בקיבוצים המסודרים  בצפון , כיצד לעשות  את זה.
בעיתון של התנועה הקיבוצית הארצית, טוען שמואל: "גדלנו על צמר גפן, בחממה. אין אנו משלימים עם איך נעשו הדברים בקיבוץ הותיק ואנחנו רצינו להתחיל את הכל מההתחלה. הקיבוצים הותיקים  רואים אותנו כילדים מהשנים עברו, או כילדי הבר של התנועה".

בשנת 1978, באחד המאמרים של העיתונים של הקיבוצים "הותיקים" נכתב תחת הכותרת: 'למה סמר?'

"ולעניינינו: סמר הוא מיני-קיבוץ צעיר קיבוצי השמה"צ , ישנם שם 30 חבר'ה ועוד 30 נוספים מתגלגלים המסתובבים במסלולי הנח"ל השונים. קשה לדעת ולהבין מי החליט להקים קיבוץ תוך שרות צבאי ואף רכז מחלקת של הקבה"א מודה שהיו כאן "פאשלות" אך העובדה היא שהמצב לא נעים : מעט חברים, מדי פעם מתחלףה "אכלוסיה" עקב דרישות צה"ל ובהתאם למסלול הנחל, כך שהאווירה איננה דווקא של יציבות. ידוע לכול גם סיפור הגרעין מחו"ל שמתוך כל מיני סיבות לא 'נדבק' למקום…"

עיקר המאמר היה שההתיישבות הצעירה נזקקה לסיוע מקיבוצי האם:

"הם דווקא מעונינים שיבואו אליהם אנשים אחרים, לאו דווקא להכתיב להם איך לחיות, כי אם פשוט לחיות ביחד, להרחיב את המעגל החברתי, לשאת בעול תפקידים ולעזור לבנות תשתית משקית הולמת ."
ואז ניתנה לקבוצה הגאה המתקוממת הצעירה של מייסדים, את המשק הישן של סמר ושישה צרורות של בתים שנראו כמו ארגזים אשר הזיזו את עניינים בצורה שיכלו לשרוד. לעיתים קרובות צחקתי עם גיל או עם יאיר  על השיגעונות של השיטה שהם אלתרו בצעירותם והפראות שעל ידיה היא מוגנת מאוחר יותר.
"בקושי יצאנו מגיל ההתבגרות  והיינו בטוחים  שאנחנו יודעים הכל לא יכלו להגיד לנו שום דבר", אומר גיל. "הואשמנו באמרינו 'לא' לכל דבר, אבל זה לא היה הוגן פשוט רצינו לעשות דברים באופן שונה", אומר יוסי.