"מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו"
שוויון: איננו שווים זה לזה, לכל אחד מאיתנו צרכים שונים ויכולות שונות. משום כך החתירה ליצירת "שוויון על הנייר" בתקציבים האישיים, בגודל הבית וכו' תהיה, במקרה הטוב, חסרת תכלית. לכל החברים הזדמנות שווה למלא את צרכיהם לפי הבנתם. זהו העיקרון הרעיוני המדריך אותנו בקיבוץ סמר, וגם משום כך כינו אותנו "קיבוץ אנרכיסטי". מהשרטוט הנלווה אפשר ללמוד כי בסמר פועלים לרמה גבוהה של שיתוף בין החברים יחד עם רמה גבוהה של עצמאות לכל חבר כפרט.
להלן דוגמאות לדרך שבה מיושמת הפילוסופיה הזאת בחיי היום-יום
תקציבים: אין בסמר "תקציב אישי". כל חבר יכול למשוך כסף מחשבון הבנק המשותף של הקיבוץ, או לשלם באמצעותו בעזרת כרטיס אשראי. בכל חודש מקבלת כל משפחה דף הוצאות לחודש שעבר הכולל טיפולים רפואיים ותרופות, חוגים ושיעורי מוזיקה וכן קניות ומשיכת כספים באמצעות כרטיסי האשראי. אין ציפייה לכך שההוצאות תהיינה זהות, אך קיימת הנחיה כללית לגובה ההוצאה הממוצע לחבר – ולגובה ההוצאה הרצוי, הנמוך ממנו. <תוספת מתבקשת; אפשר למחוק…
עבודה: חברי סמר בוחרים היכן לעבוד – וכמה. עובדי כל ענף אחראים לצרכי העבודה שהם מבצעים, לגיוס חברים או לשיתוף מתנדבים (במקרים חריגים מדובר גם בהעסקת שכירים, רובם בחינוך), לפי הצורך. למעשה, כמעט כל חברי הקיבוץ עובדים; האבטלה* בסמר אינה גבוהה מאשר בכל מגזר בישראל. נוסף על כך, כל חברי סמר מודעים לצרכים הדחופים – כמו מילוי מקום בחליבה או בגן הילדים ובפעוטון. בתקופת הגדיד עובדים כל החברים שעות נוספות במטע ובמיון התמרים בבית האריזה. וגם במטבח ובחדר האוכל וכו'!
דיור: יותר מכל תחום אחר ניכר כאן ייחודו של קיבוץ סמר. אין לנו "גודל סטנדרטי" של בית למשפחה. נעשה מאמץ להעמיד לכל הילדים מגיל בר/בת המצווה ואילך חדר משלהם, שישרת אותם גם בתקופת השירות בצה"ל. רוב מבני הבטון שהקימה הסוכנות היהודית בשנות ה-70 של המאה העשרים הורחבו ושופצו עד כדי כך שאין היום שני בתים זהי-צורה בכל רחבי הקיבוץ – בכמה מהם יושמו חומרי בניין מסורתיים, ובאחרים נעשה שימוש בחומרי בנייה חלופיים כמו בוץ או לבני קש.
איך זה עובד?
קיבוץ סמר הוא סיפור של הצלחה: מבחינה כלכלית אנחנו מאוזנים בהכנסות מול הוצאות או מסיימים את השנה ברווח קטן. מבחינה חברתית – חברים חדשים מצטרפים כמעט מדי שנה, ורק מעטים עוזבים. החשוב מכול הוא שאם שואלים את החברים, לרובם טוב בסמר ואינם מחפשים שינוי.
אין אצל חברי סמר דיבורים על "הקיבוץ" לעומת ה"אני". כל חבר מרגיש חיבור מלא אל הקיבוץ. עובדה זו מקשה לפעמים על חיינו; למשל, כשמתקבלת החלטה שלא כולם שלמים איתה או מפנימים אותה – ומשום כך אינה מיושמת, גם אם הרוב בשיחת הקיבוץ הצביע בעדה. אבל מחויבות אישית זו חזקה מכל חוק. נטייה זו של חברי הקיבוץ באופן הברור ביותר בחודשי הגדיד, כשבני כל הגילים באים בשעות העבודה ובשעות אחר הצהריים לגדוד תמרים ולארוז אותם. אפילו הילדים לוקחים חלק בגדיד, ושמחים שיש ביכולתם לתרום לקהילה.